דו"ח שמאי ומסמך פנימי אינם מהווים הודעה בקיום זכות ע"פ סעיף 9 לחוק ההתיישנות

השופט ישעיהו שנלר:

1.         ערעור על החלטת בית-משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת ריבה ניב), מיום 1.7.03, בבש"א 115060/02 (ת"א 26377/01), אשר דחתה על הסף את תביעת המערערת כנגד המשיבה, מחמת התיישנות.

המחלוקת בערעור זה, מתמקדת בשאלת תחולתו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן - חוק ההתיישנות), במקרה דנן, ובשאלה האם היה מקום כי בית-משפט קמא ידחה את התביעה על הסף טרם שיתאפשר למערערת להביא ראיות מטעמה בנושא ההתיישנות.

הרקע וההליכים:

2.         ביום 20.2.01 הגישה המערערת לבית-משפט קמא תביעה כנגד המשיבה לתגמולי ביטוח בגין נזקי רכוש שנגרמו לה, לטענתה, במבנים שבבעלותה, בשלושה אירועים ביטוחיים כדלקמן:

א.         שריפה שפרצה במבנה המערערת ברעננה, בתאריך 5.6.95;

ב.         הצפה בחנות המערערת בכפר-סבא, בתאריך 2.11.95;

ג.          פריצה לחנות המערערת ברעננה, בתאריך 18.1.96.

(להלן - האירועים הביטוחיים).

אין חולק כי האירועים הביטוחיים אירעו במועדים המצויינים לעיל, ושבמועדים אלו ביטחה המשיבה את המערערת בפוליסת ביטוח תכולת בית-עסק. הפוליסות הוצאו על-ידי סוכנות הביטוח "עמית" (להלן - "עמית") באמצעות "מנור" סוכנות לביטוח בע"מ (להלן - "מנור"), המשמשת כמיופת כוח של המשיבה בכל הקשור לטיפול בתביעות.

3.         בכתב התביעה טענה המערערת, כי לאחר קרות האירועים הביטוחיים, יצרה קשר עם "עמית" ועם נציגי המשיבה, לקבלת פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה, ולמקום נשלחו שמאים מטעם המשיבה להערכת הנזקים. לטענת המערערת, לאחר ביקורי השמאים, אישרה המשיבה תשלום חלקי של הפיצוי בגין הנזק עליו דיווחה המערערת, ובהתאם לדו"חות השמאי שהוצאו. ביחס ליתרת הסכומים שלא אישרה המשיבה, נוהל בין הצדדים משא ומתן בעל-פה. 

4.         בכתב ההגנה טענה המשיבה, כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות בהסתמך על הוראות סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן - חוק חוזה הביטוח). כמו כן הכחישה כי אישרה לשלם למערערת פיצוי כלשהו בגין אחד מהאירועים הביטוחיים, וטענה כי מעולם לא נוהל משא ומתן בינה ובין מי מנציגי המערערת.

5.         במסגרת בקשה לגילוי מסמכים ספציפיים שהגישה המערערת בבית-משפט קמא, שעניינם, בין השאר, דו"חות השמאים, הוגש מטעם המשיבה תצהיר גילוי ספציפי של מר יוסי ששון, עובד "מנור" (להלן - ששון), אשר הצהיר כי תיקי התביעות מהשנים הרלוונטיות לאירועים הביטוחיים הושמדו, ולפיכך לא ניתן היום לברר פרטים בנוגע להם. כמו כן הוסיף, כי ברשות "מנור" קיים אכן תיעוד להתכתבויות שונות מול המערערת ובא כוחה, אולם התכתבויות אלו הנן מחודש אוקטובר 1999 ואילך, דהיינו, לאחר שהסתיימה זה מכבר תקופת ההתיישנות.

6.         ביום 2.5.02 הגישה המשיבה את הבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות (בש"א 115060/02), אשר במסגרתה ניתנה ההחלטה נשוא ערעור זה (להלן - הבקשה לדחייה על הסף). בבקשה לדחייה על הסף חזרה וטענה המשיבה כי האירועים הביטוחיים אירעו למעלה משלוש שנים טרם הגשת התביעה, ועל כן התיישנה תביעת המערערת.

7.         המערערת הגישה תגובה מטעמה, בה חזרה על מרבית הטענות שבכתב התביעה, וביניהן, כי לאחר קרות האירועים הביטוחיים, התנהל בינה לבין המשיבה משא ומתן לבחינת גובה הנזק על יתרת סכום הפיצוי, אולם הוסיפה, כי המשא ומתן לא נערך רק בעל-פה, כנטען בכתב התביעה, אלא הוחלפו בין הצדדים גם מכתבים, קוימו שיחות טלפון ונערכו פגישות באירועים שונים בנושא זה.

כמו כן, שלחה המשיבה שמאים מטעמה לצורך בחינת נזקי המערערת בגין האירועים הביטוחיים, ואלו מסרו למערערת הצעות לתשלום, כך גם מעולם לא נטען על-ידי המשיבה להעדר כיסוי ביטוחי.

עוד טענה המערערת בתגובתה, כי במקרה דנן חלות הוראותיו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות, הדן בהודאה בקיום זכות, ועל כן לא הגיעה לסיומה תקופת ההתיישנות. לטענת המערערת, הואיל והמחלוקת היחידה בין הצדדים עניינה שאלת הנזק, יש בכך ללמד על הודיית המשיבה בחבותה למערערת, ועל כן "רואים בהתנהגות המבקשת (המשיבה) כהודאה בקיום זכות - ומכאן שמועד ההתיישנות לא פג" (עמ' 2) (ההדגשה אינה במקור - י' ש'). 

בנוסף טענה המערערת, כי המשיבה נהגה כלפיה בחוסר תום לב, תוך הצגת מצג כאילו ניהול המשא ומתן בין הצדדים מתמקד בשאלת יתרת סכום הפיצוי בלבד. כך גם טענה המערערת, כי נציגי המשיבה ושלוחיה העלו טענות "תמוהות", כלשונה, בדבר החלפת מערכת המחשב במשרדם של "עמית" ו"מנור" אשר בעקבותיה הושמדו התיקים, וכי בשל כך לא ניתן לברר אם אכן הוגשו התביעות על ידה.

מכל מקום טענה המערערת בתגובתה, כי אין לדחות מלכתחילה את תביעתה מחמת התיישנות, טרם שיישמעו ראיות, במסגרתן תוכיח המערערת את טענותיה בשאלת ההתיישנות, לרבות הטענות האמורות לעיל.